כשנותנים ללבבות לדבר...


מאת: הניה    18.09.2014
פורסם בעיתון הגפן


"כשנודע לנו על מבצע "צוק איתן", מרוב דאגה פרצתי בבכי. הראשונות שבאו לחבק אותי היו שתי חברות ערביות" סיפרה אחת המשתתפות במשלחת יהודית-ערבית למחנה קיץ בקנדה.
 ככה זה כשמאפשרים לתותחים לשתוק, וללבבות לדבר

בסיור בעיר

בימים הסוערים של מבצע "צוק איתן", כשבצד אחד של הגבול נופלים פצמ"רים ובצד השני סופגים הפצצות של חיל האוויר, כשאזרחים משני צידי הגבול עזבו את ביתם לטובת מקום בטוח יותר למשפחות וילדים, כשהמילים "לכסח" "להשמיד" "להרוס" הפכו לשימושיות באופן יומיומי במזרח התיכון, ישבו 02 בני נוער ערבים ויהודים מאזור עירון - ואדי ערה, מנשה, אי שם, במרחבים הירוקים של קנדה הקרירה, וניסו למרות ועל אף הכל להראות לעצמם, לנו, המבוגרים ולכל העולם שיש עוד דרך לתקשורת בין יהודים לערבים. תקשורת שיש בה ראיה היסטורית שונה, תפיסת עולם אחרת, תרבות מגוונת. תקשורת שיש בה רגעים של חילוקי דעות, כעסים, בכי, כאב, דאגה ויחד עם זה יש בה הרבה הכלה, הבנה, כבוד ובעיקר רצון אמיתי לבנות יחד מציאות אחרת, טובה יותר. "ראינו שאפשר לחיות בדו קיום, ערבי ויהודי", כותבת משי אלון 
אוטניק, מפרדס חנה בדברי הסיכום שלה, "ואם הוכחנו את זה לעצמנו, נוכיח את זה לכולם".
בפעילות במחנה
02 בני הנוער תלמידי כיתות ח' ט' משלושת חטיבות הביניים בקה אל גרביה, כפר קרע ומבואות עירון שהו  במחנה הקיץ, "השומריה", המתקיים בקנדה, במשך שלושה שבועות. בשבועיים הראשונים של המחנה  לקחו בני הנוער חלק בסדנאות ופעילויות שונות של הכרות עם תרבות אחרת, יחסים בין רוב ומיעוט וכמובן פעילויות רבות מאד של מחנאות. "צברנו חוויות כמו מבחן שחיה ביום גשום וקר באגם, ניקיונות (כן גם את השירותים), התחברנו בינינו, רקדנו ביחד, דיברנו, הרגשנו, צחקנו, שטנו, שרנו...  הכרנו את הצד השני לעומק," כותבת משי. 
"כל יום שעבר לנו בקנדה היה יותר יפה ויותר מהנה, ולעיתים קשה מבחינת פעילויות", כותבת עהד שלבי,  "יום אחד נסענו לטיול שבו טיפסנו על צוק, אחר כך נסענו ליער שבו הקמנו מחנה ושם הייתה החווייה הכי יפה בחיים שלי. למדתי כיצד להסתדר לבד במקומות רחוקים. היה מפחיד בגלל הסיפור המפחיד שאריקה (המדריכה שלנו) סיפרה לנו בלילה. בבוקר חתרנו בקנו כשלוש שעות בחזרה למחנה..."
בשבוע השלישי התארחו בני הנוער, בזוגות, אצל משפחות מהקהילה הערבית והיהודית בטורונטו.   "השותפה שלי בבית הייתה משי והייתה בשבילי החברה הכי טובה בקנדה". כותבת עהד, "לקחו אותנו למסיבת סלסה שהייתה כיפית מאוד עד שמאוד רציתי להישאר עוד". סיירו במוזיאונים, טיילו למפלי הניאגרה ויצרו קשר של אמת עם מקומיים קנדים. "המשפחות לקחו אותנו כל פעם למקום אחר, ולפעמים שתי משפחות התארגנו ביחד ולקחו את שני הזוגות לבלות. לפני שעזבנו הודינו להם על הכל", כותבת משי.
משלחת בני הנוער למחנה השומריה בקנדה היא אחת מתוך מגוון פעילויות שמקיים המרכז היהודי-ערבי לשלום בגבעת חביבה. במרכז מתקיימת פעילות ענפה בתחום החינוכי-קהילתי על בסיס ערכים הומניים, שלום ושיוויון בין מגזרים שונים של החברה הישראלית, בעיקר בין ערבים ויהודים. המרכז זכה לפרס אונסקו לחינוך בשנת 1002.
יציאת המשלחת למחנה הקיץ הוא חלק מהתוכנית החינוכית, ימ"י (ילדים מלמדים ילדים) של המרכז, המתקיימת במשך שנת הלימודים בחטיבות ביניים במגזר הערבי והיהודי. התוכנית מתמקדת בהכרות עם הצד האחר, ומעודדת טיפוח קשרים בין המשתתפים בתוכנית. רובי ספיר, חברת קיבוץ מענית, מחנכת ומורה במוסד החינוכי מבואות עירון, מלווה ומנחה את התוכנית למעלה מ-02 שנה. "התכנית מזמנת פיתוח של שתי זהויות חשובות. מצד אחד בכל אחד מהמגזרים עוסקים בהכרות מעמיקה עם הזהות יחודית לאומית של המגזר, ומצד שני עוסקים גם בבניית זהות אזרחית משותפת ושוויונית לשניהם. מניסיון רב שנים אני יכולה להעיד שתלמידים שלקחו חלק בתוכנית מכירים ורואים את הצד השני בעיניים אחרות".
שירה אוסוביצקי בת 51 מכרכור, סיימה את כיתה ט', פעילה בתוכנית ימ"י כשנתיים. "הצטרפתי לתוכנית כי אנחנו, ערבים ויהודים, חיים באותה מדינה, ולמרות שיש בינינו  שוני גדול, אני חושבת שאנחנו צריכים לחיות ביחד. במהלך המחנה היו לי שיחות מעניינות עם חברות ערביות על הדת המוסלמית ועל הקוראן בפרט, ומתוך השיחות האלה אני מבינה אותן טוב יותר. אני חושבת שכל דבר גדול מתחיל בקטן. ויכול להיות שאנחנו הילדים, למרות שאנחנו קבוצה קטנה, אולי נהיה הגרעין הקטן שממנו יגדל משהו גדול יותר".
רוונק עתמאנה מבקה אל גרביה הצטרפה לתוכנית כי "רציתי להכיר חברים חדשים, ללמוד על התרבות הדת והחברה היהודית, ובאמת ראיתי שלמרות ההבדלים בינינו, יש לנו הרבה דברים דומים", היא כותבת בדף הסיכום.
שני עמים, קבוצה אחת.

מה תרומתו של המחנה עבורך (מעבר לכיף לטוס לחו"ל)? שאלתי
"נתחיל מזה שהמקום הזה מדהים" אומרת נילי רוזן, בת 51 מעין עירון, "הוא יפיפה, כייפי, מכירים חברים חדשים, וכל היום מצחיק פה. אבל אם רוצים להתייחס לענין היהודי-ערבי אז אני חושבת שלפעמים צריך להתרחק מהבעיה כדי לדבר בכנות ובפתיחות עליה. עם כל מה שקורה בארץ, אני לא חושבת שהיינו יכולים לקיים בארץ את השיחות שקיימנו שם. היו שיחות שבגללן רציתי לבכות או להפוך שולחנות, אבל היו גם שיחות שבגללן רציתי לחבק את כל מי שנמצא בחדר. המרחק מהארץ והעובדה שאנחנו יושבים במקום שהוא מנותק, ממש תורמת ליכולת של כולנו לדבר דברים אמיתיים וטבעיים. חוץ מזה אני ממש נהנית פה".
"המחנה הוא הרבה מעבר לכיף", אומרת שירה אוסוביצקי מפרדס חנה-כרכור, "הוא מגבש שתי קבוצות שעד לא מזמן היו כמעט זרות זו לזו, והופך אותן לקבוצה מגובשת אחת.לא תמיד אפשר להבין למה צריך לטוס רחוק בשביל לעשות את מה שאנחנו עושים, אבל כאן, בקנדה, שזה מקום נייטרלי, הרבה יותר נוח לפתוח את הדברים. הפעילות במחנה, הארוחות המשותפות, השינה  באותו צריף...מאד מזמין ליצור קשר ומגבש".
עד כמה המלחמה בארץ משפיעה על הקשרים שרק החלו להירקם?
"לא היו לנו פלאפונים, לא טלוויזיה ולא רדיו", מספרת נילי, "לא סיפרו לנו את כל הפרטים על מה שקורה בארץ, המדריכים ניסו לרכך בשבילנו את המכה. ידעתי שאח שלי נמצא בעזה, ובמושב שלי היתה אזעקה. מה שעורר בי דאגה ופחד, אבל השתדלתי להתגבר".
"בהתחלה ביקשתי שלא יספרו לי מה קורה בארץ", כותב אחד הבנים בדברי הסיכום, "ידעתי שזה יהיה לא נעים לשמוע ועדיף להתנתק, אבל כשהתחילו להגיע שמועות שכוחות רגליים נכנסו לעזה, אספו אותנו לשיחה. היה מאד קשה לשמוע את הדברים, היה הרבה בכי והיתה הרגשה של יאוש. פתאום רציתי להיות בארץ עם המשפחה שלי. הדברים האלה לא השפיעו על היחסים עם החברים הערבים כי ידענו שאנחנו וגם הם לא אשמים וכולנו רוצים לחיות בשקט ובשלום".
יחד עם עבד שלבי מבקה אל גרביה סיון פולנסקי מפרדס חנה, ינל איגרביה, רז סוויד, סנא שאמאל סלע ניר וחבריהם יצאו גם רובי ספיר מקיבוץ מענית ואסנת עתמאנה מבקה אל גרביה "יצאנו מהארץ כשבאוויר היה הרבה מתח, מספרת רובי, "כולנו ידענו על חטיפת ורצח שלושת הנערים, אייל יפרח, גיל-עד שעיר, ונפתלי פרנקל, ועל העלמו ומציאת גופתו השרופה של הנער, מוחמד אבו ח'דיר, בשלב הזה עוד לא היה ברור הרקע לחטיפתו והרצחו. אמצעי התקשורת פרסמו התבטאויות גזעניות של יהודים כלפי ערבים, וגם מעשי השחתה של ערבים. באוויר ריחפה השאלה האם מתאים במצב כל כך מתוח, להמשיך בתוכניות כאילו הכל כרגיל. הנסיעה שלנו עמדה בסימן שאלה. כשקיבלנו את האישור לצאת מהארץ, היה בו סוג של הרפיית המתח. לשמחתנו אף אחד מהורי התלמידים לא ביטל את השתתפותו, ולהפך. רבים מהם האמינו ואמרו שדווקא על  הרקע הזה צריך להראות לילדים שלנו שאסור להיגרר לשנאת חינם, וחשוב מאד להראות לעצמנו ולעולם שיש גם דרך אחרת".
משהגיעו למחנה נמסרו כל הטלפונים הניידים לאחסון ושמירה באחד הארונות "חשבנו שיותר מתאים את עיקר האנרגיה להפנות לבניית קשר עם חברים במחנה, במקום דיווח לאבא/אמא על כל צעד ושעל. וכל זה עוד לפני שידענו על קיומו של המבצע. זה חלק מכללי המחנה. להורים יש 
אפשרות לשלוח לילדים פקס, ואנחנו מעבירות את הפקסים למשתתפי המחנה", מספרת רובי.

מה השתנה כשנודע לכם, המדריכים, על יציאת צה"ל למבצע?
אסנת: "היו הרבה דברים שהשתנו לאחר שנודע לנו על המבצע בעזה: התחלנו לחשוב על דרכים להסתיר את העניין מהילדים, דבר שלא היינו עושים בקבוצות נוער רגילות. אבל זו לא הייתה קבוצה רגילה. זו קבוצה שמהיום שבו יצאנו באוטובוס מגבעת חביבה, הייתה מעין משפחה שכל שותפיה צריכים ללמוד לחיות יחד, שלושה שבועות ללא הפסקה. ואת זה רצינו לשמר. בני הנוער האלה גילו אומץ לב כשהחליטו להיות שונים מסביבתם וממה שהם למדו שהוא המציאות ולנסות לדבר על מה שכואב וקשה, והנה מראים להם שבמקום לנסות לדבר, יוצאים למלחמות".
"האמת היא שברגע הראשון היינו די בשוק" אומרת רובי, אסנת ואני דיברנו בינינו והחלטנו לא למהר לספר. כמו כן כתבנו מייל להורים ובו בקשה לא להזכיר את המבצע בפקסים שהם שולחים. חשבנו שידיעה כזו עלולה ליצר מתח שאי אפשר לדעת היכן יתפוצץ. ומכיוון שכולנו היינו רחוקים מהבית, היה עדיף שנמשיך בתוכניות כפי שנקבעו מראש. כל זה עד הכניסה הרגלית. ברגע שחיילי צהל נכנסו לעזה, התחילו להגיע שמועות לאוזני התלמידים. אסנת ואני החלטנו לאסוף כל קבוצה בנפרד (היא את עשרת התלמידים הערבים, ואני את עשרת התלמידים היהודים), וסיפרנו להם על המבצע ועל כניסת חיילי צה"ל לעזה. "מאד חששנו לפני שסיפרנו", אומרת אסנת, "ההחלטה לספר להם לחוד נתקבלה על מנת לאפשר לילדים מקום לשחרור כעסים וונטלציה במרחב מוגן ובטוח. וזה אכן מה שקרה: בהתחלה הילדים שחררו כעסים והיה נורא קשה להתמודד עם המשמעות של כניסה קרקעית, אבל במהרה הילדים החלו לשנות כיוון דיבור. האמת היא, שזה היה דבר נפלא לראות. הם חיבקו אחד את השני... והיות שהם כבר הכירו אחד את השני, הם הצליחו לראות מעבר לכאב האישי שלהם ולחשוב גם על אחרים".
"מהר מאד התברר שבשתי הקבוצות התגלו תחושות דומות", אומרת רובי, "מבין היהודים היו כאלה שיש להם קרובי משפחה המתגוררים בעוטף עזה, אחים או בני דודים בשרות צבאי, ואצל הערבים היו כאלה שיש להם דודים מקרבה ראשונה המתגוררים בעזה. אלה דאגו ואלה דאגו, אלה פרצו בבכי ואלה פרצו בבכי.  היה ברור שאי אפשר יותר להסתיר את המציאות המזרח תיכונית מן התלמידים, ואז אסנת ואני קיבלנו החלטה לאסוף אותם מידי יום ולספר להם את החדשות, וכך 
עשינו עד סוף המחנה".


איך האינפורמציה הזו השפיעה על הקבוצה?
היו שיחות, דיבורים, חילוקי דעות... מצד שני היה מאד מענין לראות איך למרות חילוקי הדעות ואי ההסכמות, הם מצליחים לומר את הדברים באופן מאד מכבד, ואיך הם ממשיכים לשמור על קשרים חברתיים.  "חשוב לשמוע את כל הדעות", כותבת רז סוויד מעמיקם, "גם אם הן נוגדות את שלך. זה מוסיף ענין בדיונים. לא תמיד נעים לשמוע את הדעה השניה, אבל אני חושבת שזה מאד חשוב".
"אנחנו מאד פתוחים בנושאים שבחדשות", כותב עומר אהרון מגבעת נילי, "לעיתים מתווכחים, אבל לא נותנים לזה לפגוע בקשר. תמיד יהיו מחלוקות, לצערי".
"חוויה משמעותית שמלווה אותי הייתה כשהודיעו לנו על המצב בישראל", כותבת אריאל כרמי מפרדס חנה, "אחת הבנות בכתה ואמרה: "למה הם לא רוצים שלום, למה רק מלחמות? המשפט הזה נתן לנוכחות שלנו כאן, משמעות גדולה בשבילי".
זמן קצר אחרי שובם לארץ, נפגשו חברי המשלחת והוריהם עם אסנת ורובי בבריכה בבקה אל גרביה, למפגש סיכום. "צריך היה לראות איך המפגש הבלתי אמצעי של הילדים משפיע גם על  כל בני המשפחות. איך ההורים תקשרו ביניהם, איזה מילים חמות הרעיפו אלה על אלה ועל החוויה המשותפת, את הרצון והנכונות להמשיך לשמור על קשר. מי בכלל זכר את האיבה והמתח שהיו כאן לא מזמן."